In2024_Fly
supherb_Fly

דילמת השפע וחוש הטעם

מאת: מאת: מייקל פולאן מתוך הספר "דילמת השפע" בהוצאת מודן
זמן קריאה: 3 דקות
מהו חוש הטעם? איך הוא משפיע עלינו בבחירת המזון? האם חוש הטעם שלנו אינו מדריך מספק להנחות אותנו מה אנחנו יכולים לאכול ומה לא? כתבה מרתקת מתוך הספר "דילמת השפע" מאת מייקל פולאן.
PassoverFocus_IN

דילמת השפע

מחיר הגמישות התזונתית הוא מוח הרבה יותר מורכב שמצריך השקעה מטבולית יקרה רבה יותר, שכן אצל האומניבור מוקדשת כמות עצומה של פעילות מנטלית לכלים חישתיים (סנסוריים) וקוגניטיביים כדי למצוא מה בטוח לאכול מבין כל חומרי המזון האפשריים. כמות אינפורמציה רבה מדי כרוכה בבחירת מזון מכדי שכל מזון או רעל פוטנציאליים יקודדו בגנים. לכן, במקום שהגנים יכתיבו תפריטים פיתחו האומניבורים מערכת כלים חישתיים ומנטליים כדי שיעזרו לנו למיין. כמה מהכלים הללו פשוטים למדי ואנו חולקים אותם עם יונקים רבים אחרים. כלים אחרים מייצגים תהליכי אדפטציה מרשימים של הפרימטים. וכלים נוספים מתנדנדים על הגבול המעורפל שבין הברירה הטבעית להמצאות התרבות.

חוש הטעם

הכלי הראשון הוא כמובן חוש הטעם, המבצע את התפקיד הבסיסי של סריקת האיכות והטעם של מיני מזון. או במילותיו של ברייאט–סבארין ב'פילוסופיה של הטעם': "מסייע לנו לבחור מתוך מגוון החומרים המוצעים לנו על ידי הטבע את אלה המתאימים להיאכל." אצל בני–האדם הטעם הופך להיות דבר מורכב, אבל הוא מתחיל בשתי נטיות אינסטינקטיביות רבות עוצמה, האחת חיובית והאחרת שלילית. הנטייה הראשונה גורמת לנו להעדיף את הטעם המתוק, טעם המסמל מקור טבעי עשיר במיוחד באנרגיית פחמימות. אכן, אף כשאנו מרגישים מלאים, התיאבון לדברים מתוקים ממשיך להתקיים, דבר המסביר כנראה את מקומו של הקינוח בארוחה. החיבה למתוק מייצגת הסתגלות מצוינת עבור האומניבור, שמוחו הגדול מצריך כמות עצומה של גלוקוז (סוג האנרגיה היחיד שהמוח יכול לנצל), או לפחות כך היה בעבר, כשמקורות הסוכר היו מעטים ונדירים יותר (מוח האדם הבוגר אחראי לשני אחוזים ממשקל הגוף שלנו אבל צורך שמונה–עשר אחוז מהאנרגיה שאנחנו צורכים, וכולה מגיעה מפחמימות. הנוטים אחרי אופנת מזון, כדאי שתרשמו לפניכם פעם נוספת).

הנטייה החשובה השנייה של חוש הטעם שלנו היא להתרחק מטעם מר שהוא, מתברר, טעמם של רבים מרעלי ההגנה המיוצרים על ידי צמחים. נשים הרות רגישות במיוחד לטעם מר, כנראה הסתגלות לשם הגנה על העובר המתפתח גם מפני הרעלים הצמחיים החלשים ביותר המצויים במזונות דוגמת ברוקולי. טעם מר על הלשון הוא אזהרה לנקוט זהירות פן רעל יעבור את מה שברייאט–סבארין מכנה "שומרי הסף הנאמנים של חוש הטעם".

הרגשת גועל מתבררת ככלי יקר ערך נוסף להתמודד עם דילמת האומניבור. אמנם הרגשה זו מקושרת כבר מזמן לחפצים רבים ושונים שאין להם כל קשר לאוכל, אבל היא החלה עם ובגלל האוכל, כפי שמלמדת האטימולוגיה של המילה (המילה האנגלית disgust, גועל, מקורה בפועל desgouster מהצרפתית התיכונה, שמשמעו לטעום). רוזין, שלבדו ובשיתוף עם אחרים חיבר כמה מאמרים מרתקים בתחום הגועל, מגדיר אותו כפחד מפני הכנסת מרכיבים מזיקים אל תוך הגוף. חלק ניכר מהדברים שאנשים מסווגים כמגעילים נובע מהגדרות תרבותיות, אבל יש דברים מסוימים שכנראה מגעילים את כולנו, וכל החומרים הללו, מציין רוזין, מגיעים מבעלי חיים: נוזלי גוף והפרשות, גופות, בשר מרקיב, צואה (מפתיע שנוזל הגוף היחיד של אחרים שאינו דוחה אותנו הוא זה המיוצר אך ורק על ידי האדם: דמעות. חשבו על הסוג היחיד של טישו משומש שתהיו מוכנים לחלוק עם מישהו). גועל הוא הסתגלות מועילה במיוחד, מאחר שהוא מונע מהאומניבור לאכול חלקים מסוכנים של בעלי חיים: בשר רקוב שעלול לשאת רעלנים של חיידקים או נוזלי גוף מזוהמים. במילותיו של הפסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד, סטיבן פינקר (Pinker): "גועל הוא מיקרוביולוגיה אינטואיטיבית."

אבל יעיל ככל שיהיה, חוש הטעם שלנו אינו מדריך מספק להנחות אותנו מה אנחנו יכולים לאכול ומה לא. במקרה של צמחים, למשל, מתברר שכמה מהמרים ביותר שביניהם מכילים חומרי מזון יקרי ערך, והם תרופות יעילות. זמן רב לפני הביות של צמחים (תהליך שבו באופן עקרוני בחרנו בדברים שאינם מרים) פיתח האדם הקדמון כלים שונים נוספים כדי להגיע אל התועלת שבמזונות אלה, אם בהתגברות על שיטות ההגנה שלהם או בהתגברות על הסלידה שלנו מהטעם שלהם.

זה כנראה בדיוק מה שעשו בני–האדם במקרה של מיצוי פרג האופיום או של קליפת הערבה, לשניהם טעם מר במיוחד, ושניהם מכילים תרופות רבות עוצמה. ברגע שהאדם גילה את התכונות המרפאות של החומצה הסליצילית שבערבה (החומר הפעיל באספירין) ואת יכולת הקלת הכאב של הסם שבפרג, הדחייה האינסטינקטיבית שלנו מהמרירות של חומרים אלה פינתה את מקומה לאמונה תרבותית משכנעת יותר שהצמחים שווים את אכילתם למרות הטעם. בבסיסו של דבר היכולות שלנו לזהות, לזכור ולתקשר התגברו על מערכות ההגנה של הצמחים.

 

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו