לאכול את הזיכרון
קשה להתמודד עם הדחף לאכול אוכל "אסור" לאורך זמן. צילום: 123RF
כשהייתי ילד היה לנו מנהג משפחתי קבוע. כל שבת בבוקר היינו נאספים, אבי ושני אחיי לבילוי משותף. אני זוכר שהייתי מתעורר אל ריח הטיגון של ביצי העין, ה"שומים", הבצלים, הפלפלים עם הרגשה מבטיחה שהחגיגה עוד שנייה מתחילה. תוך דקה היינו כולנו במטבח, מסייעים לאבי להפיק את האירוע המכונן של סוף השבוע. היינו יושבים סביב השולחן ומתענגים על טבילת החלה הרכה בחלמון הביצה שכונתה בפי אבי "טונקי" (אבי נהג לספר שהמילה "טונקי" מקורה במילה dunk שפירושה השקעה בתוך נוזל). המסורת המשפחתית הזאת ממשיכה גם בדור שלנו ואחי מספר לי על ארוחות שבת בבוקר עת הוא מלמד את בנו הקטן לטבול חתיכת חלה בצהוב של הביצה ולצעוק "טונקי".
לכולנו יש זכרונות מארוחות משפחתיות, מערבים בהם בישלנו עם אחד מההורים, מצפייה משותפת בסרט שעוסק במאכל מיוחד ועוד. מעבר לרגשות ומחשבות שמביאות אותנו לאכילה רגשית, גם לזיכרונות (טובים וקשים כאחד) יש יכולת והשפעה לגרום לנו לאכול גם כשאנחנו לא באמת רעבים. כשאנחנו רוצים להרגיש קרוב למישהו אהוב שנמצא רחוק או שכבר לא איתנו אנחנו יכולים להיזכר בו דרך חוויה הקשורה לאכילה ובכך להרגיש קצת יותר קרובים. לעתים זה גם יכול להיות קשור בגעגוע לעיר אהובה או למקום שבו הרגשתי אהבה. כמו למשל אנשים שמתענגים על שניצל כדי להיזכר בחופשה המדהימה שהיתה להם בוינה שם נהנו בכל ערב משניצל וינאי ענק.
היכולת שלנו להתבונן בתהליך ההיזכרות ולהפריד אותו מהאכילה הרגשית שלנו תוך זיהוי המחשבה האוטומטית – עומדת בבסיס העבודה סביב מערכות יחסים של אנשים עם אוכל. כאשר מטופלת שלי מלפני חמש שנים התחילה להתבונן בדפוס הקבוע שלה לאכול קנלוני תרד בכל יום חמישי בערב, הצלחנו בהדרגה לחבר את הקשר בין תחילתו של סוף השבוע והחרדה מבדידות במהלכו לבין הארוחות המשפחתיות בבית אבא עת הוא היה מכין מאכלים איטלקיים סביבם המשפחה היתה מתחברת. כאשר הצלחנו לראות את החיבור הרגשי דרך הצורך להיזכר על מנת להפחית את תחושת הריקנות מחד והצורך שלה להעצים את תחושת הביחד מאידך, היתה פריצת דרך בתהליך.
השלב הבא היה עבודה סביב תחושת הבדידות והריקנות וכאשר היא הצליחה להתאבל על אותה מסורת משפחתית שבהדרגה דעכה (תוך שהיא מבטאת כעס, כאב ובעיקר פספוס שאותן ארוחות משפחתיות לא תרמו מספיק לדעתה להתקרבות הדדית), היא הסכימה ליצור מסורת חדשה משל עצמה, שלא הייתה קשורה כלל באוכל אלא במפגש חברתי סביב עניין משותף עם חבריה בתחום האומנות.
זיכרון-אוכל-רגש
ועדיין לכולנו יש זכרונות מכל הסוגים שקשורים באוכל, בישול וכל מה שמסביב. ה-non diet approach שהזכרתי בטורים הקודמים איננה מבקשת להימנע מזכרונות אלה או אפילו מחיבור הזיכרון לרגש סביב האוכל. הגישה מעודדת התבוננות בחיבור זיכרון-אוכל-רגש. ההתבוננות תאפשר לנו לבנות בתוכנו בהדרגה יכולת של בחירה וצמצום תגובות אוטומטיות בהן ההליכה לאוכל סביב זיכרון ורגש איננה נשלטת ואנו מרגישים ש"שמשהו קורה לנו". כאשר לא נזהה חיבורים אלו נדבק בגרסה הנפוצה ונאמר לעצמנו שאנחנו "פשוט אוהבים לאכול" ולא נוכל להבחין מתי אנחנו אוכלים (או מבשלים) במקום להיות עם הרגשות, המחשבות ובעיקר עם הזיכרונות שלנו.
לאחר שאנחנו מזהים טוב יותר חיבורים כאלה ומבינים איך הם התפתחו יש לנו אפשרות לבחור אחרת. אפשרות לנהל את הרגשות שלנו בנפרד מהצורך לאכול כאשר אנחנו לא באמת רעבים. אז אנחנו מתבוננים בצורך שלנו לחבר בין אוכל לזיכרון ומחליטים אם אנחנו רוצים להישאר עם החיבור או לא.
לפני כשנתיים, במהלך סדנה אצל ג'נין רות' (מחברת רב המכר "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה), ג'נין שאלה שוב על הבחירה במזון מסוים. סיפרתי כי לעתים אני בוחר במזון לא רק מפני שאני אוהב את הטעם שלו, אלא גם כי דרך המזון הספציפי אני נזכר בתקופה או במקום מיוחד. נתתי כדוגמה את טוסט הגבינה עם הטונה שאני מכין מדי פעם, דרכו אני מתחבר בזיכרון לנסיעותיי להודו (ממש אומר לעצמי "בוא נרגיש קצת הודו דרך האוכל"), שם בשבוע הראשון במסע הראשון הייתי נוהג לאכול את הטוסט הזה. תוך שאני מדבר על הקשר בין טוסט הטונה להודו נזכרתי שה"רומן" שלי עם טוסט הטונה לא התחיל בהודו. לפני הרבה שנים, בתחילת קשר רומנטי משמעותי בחיי, חברתי הכינה לי כמעט בכל ערב טוסט טונה. הרגשתי שהתמונה מתבהרת. לפעמים אני אוכל לא כי אני רעב, אני אוכל כדי להיזכר.
עם השנים, כאשר ראייתי התחדדה בהדרגה, התחלתי יותר ויותר לזהות מתי הטוסט הוא בשביל להיזכר ומתי הבטן שלי "מבקשת" טוסט. ועדיין, לעתים, אני מאפשר לעצמי לאכול גם רק על מנת להיזכר. כולנו זקוקים לזה מדי פעם.
