Laisha_Fly
Thymoquin_Fly

למה לא התייחסו לנתון הזה בבדיקות הדם? חלק ב

מאת: מירב הראל - מתוך ספרה נפש בריאה בגוף בריא
זמן קריאה: 8 דקות
למה שלא אעבור היריון נוסף תקין עם ילד בריא? מה השתנה בעצם מאז, חוץ מהמשתנה של חוסר הידיעה? כלום. קיבלתי החלטה שאני לא חוזרת לקחת את הכדור ולוקחת אחריות מלאה על הילד הזה

צילום: pixabay

Thymoquin_In

לקריאת חלק א כנסו לכאן

המערכה השנייה הגיעה כחצי שנה אחרי, כשנשלחתי כעיתונאית לסקר סדנת צום מיצים רוחני שאורכת שמונה ימים מלאים. במשך שמונה ימים שותים רק מיצי ירקות אורגניים, הקיבה נחה לחלוטין כי אין שום סיבים, וזה נותן לגוף הזדמנות להתנקות מרעלים רבים שנצברו לאורך כל השנים. בנוסף, אנרגיה שבמצב רגיל מופנית לעיכול מזון פתאום מתועלת לישיבה בשקט, למדיטציות ולחיבור לעצמך ולחלק הגבוה שלך. עוד לא ממש הבנתי בשלב הזה מה זה בדיוק אומר, אבל הרגשתי שזו ההזדמנות החיובית שלה חיכיתי במיוחד עקב העובדה שעל הסדנה הזו פיקח רופא מחו"ל שהוא גם פסיכיאטר, גם מומחה בינלאומי לתזונה וצומות שמרפא אנשים מכל העולם מסוכרת, גם איש רוחני מאוד וגם כתב שמונה ספרים בנושאים האלו. האיש הבין על מה הוא מדבר.

שיתפתי אותו בקונספירציה שלי לרפא את הבלוטה שלי, ולהפתעתי החיובית הוא לא נפל מהכיסא או הכריז שלא ניתן. הוא הסביר לי שזה אפשרי אך עם זאת שזו דרך ארוכה מאוד שיש לעשותה בהדרגה, לא להפסיק בבת אחת עם הכדורים, ושאני צריכה לקחת תוספים הן לבלוטה והן למערכות נוספות בגוף שעל סמך בדיקות הדם שלי לא נמצאות במצב מיטבי. יצאתי מעודדת מהחוויה בעיקר כי סוף סוף הרגשתי שאיש מקצוע הקשיב לי ולא התייחס לרצוני לרפא את עצמי כאל גחמה ילדותית ומטופשת שתחלוף עוד רגע.

בסופו של הצום ביקשתי מאותו רופא לבדוק אותי פיזית ולהתאים לי תוספים (ויטמינים, מינרלים), לצורך ההבראה של הבלוטה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשימוש בקינסיולוגיה. בשפה פשוטה זוהי טכניקה שבה שואלים את הגוף שאלות באמצעות השריר, והוא עונה בחזרה. אם נדמה את המוח למחשב עם מאגר נתונים עצום, הקינסיולוגיה מאפשרת גישה אליו על-ידי שימוש בשריר כדי לספק את המידע שאנו חפצים בו. כל ההליך הזה מבוסס על ההנחה שהגוף לא מרמה כמו המוח המודע, ושהגוף נותן תשובות לדברים שהם מתחת לפני השטח מבלי להיות מושפע מרצונות מודעים ו/או מניפולציות.

במשך כמה חודשים הייתי טעונה שוב בהתלהבות. לקחתי את כל התוספים שהגוף ביקש באותה בדיקה, הורדתי בהדרגה את המינונים, חזרתי לדמיין איך אני חוזרת לאנדוקרינולוג ומראה לו את הטופס עם בדיקות הדם התקינות, ואפילו הודיתי לעצמי כל יום על האומץ לרפא את הבלוטה שלי. אחרי כמה חודשים נגמרו לי התוספים. זה המקום לציין שהתוספים שעליהם המליץ אותו רופא היו מאוד איכותיים ומאוד מאוד מאוד יקרים. בדיקות הדם לא הראו שינוי משמעותי ולא היה לי כסף לרכישה גדולה נוספת, ויחד עם תום ההתלהבות הראשונית של תחילת המערכה, בתבלון אכזבה נוספת מבדיקות הדם, התמסמסה לה המערכה השנייה. חזרתי לשגרה רגילה נטולת מלחמות הבראה אקטיביות. "בסדר", שכנעתי את עצמי, "אז את לוקחת כדור לתת-פעילות בלוטת התריס, זה לא באמת כל כך נורא, יש צרות גרועות יותר בעולם". בתוכי ידעתי שהרבה יותר נורא להסתיר הפרעת אכילה ומאניה דיפרסיה.

ניסיון שלישי – רוצה גם נס

המערכה נפתחת בערב נעים אחד בחודש אוקטובר שנת 2012, בסיפור שסיפרה לי חברה שבאה לביקור שגרתי עם הילד שלה. אותה חברה אובחנה עם תת-פעילות בלוטת תריס עוד בצעירותה, ובמשך שנים היא לקחה כמוני את הכדור על מנת לאזן את הגוף. בדיוק שנה קודם היה מחדל עם ייצור כדור האלטרוקסין והיא הייתה מאלו שסבלו מתופעות הלוואי של הכדור החדש. כאשר התפוצץ הסיפור בתקשורת, היא החליטה שזו הזדמנות נהדרת להפסיק עם הכדורים. נחשו מה? לא קרה כלום. מה זאת אומרת לא קרה כלום? כמו שזה נשמע, לא השתנה כלום – המדדים שלה נשארו אותו הדבר ללא הכדור כפי שהיו עם הכדור. "איך זה יכול להיות?" מייד נתקפתי בהתלהבות מטורפת. "אני לא יודעת להסביר לך", היא ענתה, "פשוט המשכתי להרגיש טוב כאילו לא השתנה שום דבר. בדיקת דם ראשונה אחרי חודש הראתה את אותו מדד בדיוק ובדיקת הדם השנייה חודשיים אחרי גם הראתה שה-THS בגבולות הנורמה, ואז הרגשתי בטוחה מספיק לחזור לאנדוקרינולוג שלי". גם היא חוותה על בשרה את החשש "מה יגיד האנדוקרינולוג?". "נו, ומה הוא אמר? איך הוא הגיב?" הסקרנות שלי הייתה בשמיים. "הוא אמר לי שאם הייתי באה אליו מראש ואומרת לו שאני רוצה להפסיק עם הכדור, הוא כמובן היה ממליץ לי כנגד, אבל עכשיו כשקרה מה שקרה הוא שמח בשבילי ורק אמר שאמשיך לעקוב אחרי זה". "נו, ולא שאלת אותו איך זה יכול להיות? איך פתאום אחרי כל כך הרבה שנים הבלוטה שלך חזרה לתפקד?"

"הוא לא ממש ידע למה", היא השיבה ואני ממש לא הופתעתי מתשובתה, "הוא רק אמר שקורים לפעמים דברים שהרפואה לא ממש יודעת להסביר אותם והעיקר שאני בסדר".

המשפט הזה היה יריית הפתיחה וכבר למחרת הפסקתי לקחת את הכדור. זה היה ב-11/10/2012. אני זוכרת שאמרתי לעצמי באותו בוקר, כולי נרגשת לצאת שוב לקרב, "תזכרי את התאריך, זה היום האחרון בחייך שבו את לוקחת את האלטרוקסין". במשך כמעט חודש התפללתי גם לנס. "אין שום סיבה לקלקול ואין שום סיבה למניעת תיקון", עודדתי עצמי 20 פעם ביום. עשיתי בדיקת דם והתוצאה של אותה בדיקה יצאה 34.93. בשנייה הראשונה נשמתי נעתקה מאכזבה "מההההההה?" אך מייד התאפסתי על עצמי ועודדתי את עצמי שאין פה נס אך זו רק תחילת הדרך. נשמתי עמוקות. הרוח לא יצאה מהמפרשים. בסך הכול קרב פותח במערכה. יהיו עוד הרבה.

מזל טוב, את בהיריון!

במקרה (אין מקריות בחיים), כמה ימים אחרי אותה תבוסונת גיליתי לתדהמתי שאני בהיריון. שוב. הפצצה נפלה במשרדו של הגינקולוג. הוא הסתכל על בדיקות הדם שלי ושאל אותי: "מה זה? למה ה-THS שלך כזה גבוה? זה לא נורמלי". "הפסקתי לקחת את האלטרוקסין לפני כחודש, לכן הוא קפץ", עניתי. "השתגעת? את בהיריון", הוא צעק, "תחזרי מייד לקחת את הכדור, זה לא הזמן לשחק משחקים. כשתלדי תמשיכי עם המשחק". "אבל קיבלתי החלטה שאני לא לוקחת יותר את הכדור הזה ואני לא חוזרת לקחת אותו", עניתי. מזועזע כולו מהתשובה שלי הוא ירה לעברי את המשפט הכי מזעזע שאשמע לאורך כל המערכות כולן: "אם את לא מתכוונת לקחת את האלטרוקסין, אז עדיף כבר שתעשי הפלה כי סביר להניח שהילד הזה יצא עם מומים". עם כל ההכנות שעשיתי, לתשובה הזו לא הייתי מוכנה. הרגשתי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי ואני עוד שנייה מתרסקת. מה מומים? על איזה מומים הוא מדבר? הוא המשיך: "את מבינה מה אני אומר לך? יש פה עוד בן אדם לקחת עליו אחריות, זה לא רק את". ואז הוא פלט את המשפט הגורלי, "אני לא לוקח אחריות על תוצאות של כזה היריון לא מאוזן". לעולם לא אדע אם הוא באמת התכוון להגיד לי את המשפט הזה בקול רם או שזו הייתה מחשבה שחלפה לו בראש ובטעות נאמרה בקול, אבל מה שאני כן יודעת זה שאותו משפט החזיר בשנייה את הקרקע השמוטה אל מתחת לרגליי וביחד עם אותה קרקע, בדיוק באותו רגע, הגיע קול פנימי שאמר לי, "הוא לא לוקח אחריות, רק את לוקחת אחריות" ופשוט ידעתי.

ידעתי שרק אני יכולה לקחת אחריות על ההיריון הזה ועל הילד הזה, ושאני לא יכולה לצפות מאף אחד, ברור שלא מרופא של קופת חולים שחייב לכסות את עצמו מפני תביעות עתידיות של פציינטים לעשות זאת בשבילי או במקומי, ולכן גם לא כעסתי עליו או על הדברים הקשים ששמעתי ממנו, אבל הכעס שלו הצליח לערער אותי ואז נזכרתי, נזכרתי בעובדה היבשה שבעצם גם בשני ההריונות הראשונים שלי הייתי בתת-פעילות, בדיוק באותו מצב, רק שאז אף אחד לא צעק עלי כי אף אחד בכלל לא שם לב שאני בתת-פעילות, כולל אותו גינקולוג. עובדתית, אם עברתי כבר שני הריונות במצב של תת-פעילות כאשר לשניהם נכנסתי בקלות, שניהם היו תקינים, בשניהם היו לידות תקינות ושניהם הסתיימו בתינוקות בריאים צווחניים ומתוקים, ללא שום מומים, למה שלא אעשה זאת בפעם השלישית? למה שלא אעבור היריון נוסף תקין עם ילד בריא? למה עכשיו כן יצא לי ילד עם מומים? מה השתנה בעצם מאז, חוץ מהמשתנה של חוסר הידיעה? כלום.

עוד באותו יום קיבלתי החלטה שאני לא חוזרת לקחת את הכדור ולוקחת אחריות מלאה על הילד הזה.

חיזוקים ממקורות חיצוניים

התקשרתי למרכז לייעוץ טרטולוגי לקבל מידע מקצועי. המרכז הזה פתוח לציבור הרחב ומספק מידע והדרכה לגבי סיכונים לעובר בגלל חשיפה לגורמים שונים, והוא מרכז נתונים עדכניים מכל העולם. כל אדם יכול להתקשר ולקבל ייעוץ בחינם מרופא, כי במרכז הזה הטלפנים שעונים לטלפון הם רופאים. הכי שווה. שוחחתי בטלפון עם רופאה חביבה במשך 45 דקות. שמעתי ממנה, בצורה נעימה ורגועה, על הסיכונים שיש בהריונות לא מאוזנים כמו שלי. הבנתי ש"המומים" שהגינקולוג שלי דיבר עליהם ושאני דמיינתי אוטומטית כעיוותים גופניים, הם בעצם בעיות בהתפתחות קוגניטיבית בשלב מאוחר יותר בחיי הילד, וזה בכלל בגדר סיכון ולא ודאי בכלל. המשפט המכונן שלו חיכיתי הגיע לקראת סוף השיחה, כאשר הרופאה הסבירה לי שכמובן הסיכון הזה קיים גם בקרב הריונות תקינים לחלוטין. כלומר, שהיו מקרים בעולם שבהם גם כשהבלוטה הייתה מאוזנת ובטווח הנורמה, התפתחו אותן בעיות קוגניטיביות בקרב ילדים. לא הייתי צריכה יותר מזה. קול פנימי זעק לי שיש דברים שאינם בידיים שלי ושהם בידי שמיים, וזה היווה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הספקות, הלבטים והחששות.

עם זאת, שמיים או לא שמיים, האחריות לעשות את המקסימום שאני יכולה הייתה בידיים שלי, ולכן נעזרתי לכל אורך ההיריון בשני אנשי מקצוע נוספים שליוו אותי לאורך כל ההיריון וסיפקו לי את התמיכה שלה הייתי זקוקה בתקופה הזו: האחד כירופרקט-קינסיולוג והאחר רופא כירורג-הומיאופת. כל אחד מהם הבריא בעצמו ממחלה כלשהי בדרך לא קונבנציונלית, וכל אחד מהם עזר לעשרות אנשים להבריא ממחלות כאלו ואחרות, כולל מחלות כרוניות שונות.

הכירופרקט גם שיחק עם החוליות שלי, כפי שרק כירופרקטים עושים, וגם שאל קינסיולוגית את הגוף שלי למה הוא זקוק בהיריון הזה מבחינת מינרלים וויטמינים. הגעתי אליו בתדירות של פעם בחודש וכל פעם מחדש התקיימה בדיקה קינסיולוגית. לקחתי את כל התוספים שיצאו בבדיקות ויצא לא מעט. שילמתי אלפי שקלים על התוספים המיוחדים האלו שהגיעו בהזמנה מיוחדת מחו"ל, ואכן היו תוצאות חיוביות גם בבדיקות הדם. המדד ירד במהלך החודשים הללו מ-34 ל-20, וזה לכשעצמו מאוד עודד וחיזק אותי. הוא אמר לי עוד בפגישה הראשונה שאכן הצליח לעזור להמון נשים עם תת-פעילות בבלוטה, אולם לרוב הן הגיעו אליו אחרי תקופות קצרות של תת-פעילות ביחס אלי ושאצלי מדובר על תקופה מאוד ארוכה שבה היא לא פעילה, לכן תקופת ההחלמה תהיה ארוכה יותר.

הרופא השני, הכירורג-הומיאופת, ליווה אותי לאורך ההיריון, עודד אותי והזכיר לי שאני והתינוק שלי בסדר גמור. ייאמר לזכותו שהוא היחיד שהעז בדרכו שלו לקחת אחריות. שלחתי לו במייל את בדיקות הדם ואת מפרט התוספים, והוא עבר עליהם ומדי פעם נתן הכוונה כזו או אחרת.

באמצעו של חודש יוני 2013 נולד בלידה טבעית הילד הרביעי המתוק שלי, כולו בריאות וצווחות. משהו בתוכי נשם לרווחה. עשיתי זאת! ילדתי ילד בריא, הצלחתי להחזיק היריון שלם בבריאות נפשית וגופנית עם בלוטה במצב של תת-פעילות. הרגשתי שאפשר מעט לדומם מנועים, לנוח, לשחרר רמה מסוימת של סטרס שריחפה מעל לכל אורכו של ההיריון, על אף החיזוקים מהדוקטורים "האחרים" שליוו אותי, על אף הידיעה הפנימית שהכול בסדר, כי בסופו של דבר לקחתי אחריות על אדם אחר והאחריות הזו לא עזבה אותי 24/7. אז שחררתי לחץ, נשמתי לרווחה והתמסרתי לגידולו של התינוקי החדש והבריא שלי.

ניסיון רביעי – נטורופתיה

המערכה הרביעית נפתחה בתחילת נובמבר של שנת 2013, עת עליתי על המשקל וגיליתי שאני פשוט לא מצליחה לרדת במשקל ולחזור למשקל הקודם שלי מלפני הלידה כמו שהיה בכל שלושת ההריונות הקודמים שלי. פגשתי בשיעור יוגה דוקטור לנטורופתיה שסיפרה לי, בעודנו מתלבשות במלתחות, שהיא מתמחה בבעיות הורמונאליות ובנשים. האמונה בבסיסה של הנטורופתיה היא כי גוף האדם מסוגל לרפא את עצמו, ולכן הנטורופת מסייע לגוף לרפא את עצמו בדרכים עדינות כגון שיפור התזונה, טיפול בצמחי מרפא, תוספי תזונה ושמנים אתריים. היא סיכמה את שיחתנו בכך שאפשר בהחלט לאזן את הבלוטה שלי באמצעות רקיחות שהיא מרכיבה במיוחד, ואותו קול פנימי זעק לי מבפנים, "לכי אליה לכי אליה, זה לא צירוף מקרים, היא תוכל לעזור לך". לא הייתי צריכה יותר מזה על מנת לשנס מותניים ולצאת שוב לחזית למערכה נוספת.

במשך כמעט חצי שנה למדתי ממנה על תזונה נכונה בכלל ותזונה לתמיכה בבלוטה בפרט, להלן שלום (פרידה שתימשך שנה וחצי) לכל משפחת המצליבים (כרוב, כרובית, ברוקולי, קולרבי, צנוניות), ושלום (היכרות) להרבה סוגים של אצות (על רובן לא שמעתי בכלל לפני כן), דגי ים ופירות ים המכילים כמויות גדולות יחסית של יוד (מינרל סופר חשוב לתפקוד תקין של הבלוטה וייצור ההורמונים הרלוונטיים). שתיתי פעמיים ביום סירופים מיוחדים מצמחי מרפא שנרקחו במיוחד עבורי, ואף נטלתי כמה תוספים שהומלצו לי על ידה.

במקביל, בחדר אחר בעיר, למדתי אט אט אצל המורה הרוחנית שלי על פרופיל הנשמה שלי שייצרה מציאות פיזיולוגית של בלוטה שאינה מתפקדת כל כך הרבה שנים. בעיות בגרון, כך למדתי, קשורות תמיד למחסור או קשיים בביטוי עצמי. דברים שהיו צריכים להיאמר ולא נאמרו מסיבות שונות. יהיה עלי ללמוד לאחד בין רצונות הנפש שלי לרצונותיה של הנשמה שלי ומתוך אותה אחדות תגיע ההחלמה. אבל מה זה לעזאזל אומר בפועל? איך קונים עם זה לחם במכולת? שאלות רבות שלא היו לי עליהן עדיין תשובות העסיקו אותי, רב היה הנסתר על הגלוי. באפריל 2014, אחרי כחצי שנה, עשיתי בדיקת דם. פעולותיי הניבו ירידה מ-36 ל-26. התאכזבתי נורא מהתוצאה. כל המאמצים, כולל לא לאכול כרוב, כרובית וברוקולי וזה הכול? האכזבה הובילה לכך שפרשתי זמנית מהמירוץ. הייתי צריכה לנוח מהמאמץ.

ניסיון חמישי – אחרון ודי

בדצמבר 2014 נטענתי שוב בכוחות הנכונים והרצון להבריא שב ועלה מן המרתפים האפלוליים שבהם שהה מעל חצי שנה בעקבות קורס מדיטציה רב-חושית אצל מורה רוחנית המלמדת להשתמש במדיטציה ככלי להתחברות לעצמך ולא ככלי להתנתקות או לבריחה לעולמות אחרים. התחלתי לתרגל מדיטציה על בסיס יומיומי ובמסגרתה גם ביצעתי תיקונים בבלוטה שלי (בדמיון כמובן) וגם הודיתי לה על השיעור שהיא מאלצת אותי ללמוד. בנוסף, ערכתי לעצמי, על בסיס יומיומי, מגוון רחב של טיפולים אנרגטיים שונים שלמדתי בקורסים נוספים באותה שנה.

בינואר 2015 החלטתי לבדוק את ההשפעות של כל העבודה האנרגטית שלי בבדיקת דם, והתוצאה הראתה שה-THS ירד מ-36 ל-24.91. התבאסתי שוב מההצלחה החלקית בלבד, הרוח התחילה לצאת מן המפרשים ואני מצאתי עצמי מזלזלת בתדירות ובהתמדה של הטיפולים האנרגטיים ואט אט נשארתי רק עם המדיטציה היומית. בפברואר עשיתי בדיקה נוספת וה-THS טיפס שוב ל-30.09. נשברתי סופית וקיבלתי את העובדה שכנראה מספיק לי שאני מאוזנת בפועל בלי הכדור. אני לא עולה במשקל, היציאות שלי סדירות, ולא רק שאני לא עייפה, אני מפוצצת ביומיום שלי באנרגיות טובות ואני מאושרת. אז לא הצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי עם הבלוטה, אבל הי, ניחמתי את עצמי, עשיתי את הבלתי אפשרי עם ארבע המחלות האחרות: אסתמה, מאניה דיפרסיה, בולימיה וסמים והתגברתי על שני סוגים שונים של כאבים כרוניים שליוו אותי שנים. לא שווה? שווה מאוד, עניתי לעצמי ואף הזכרתי לעצמי שאת מטרת העל השגתי – עברתי מבחורה צעירה שקורסת מכמות הכדורים שהיא נוטלת, לבחורה קצת יותר מבוגרת ללא שום כדור. השגתי את מה שביקשתי מלכתחילה.

יחד עם זאת הסיפור של מירב הראל לא הסתיים כאן והסוף שלו טוב משאתם משערים, והיא תספר כיצד ריפאה את בלוטת התריס שלה

בכנס "האמת על בלוטת התריס"

שיתקיים בתאריך 14:00 בשעה 28.4.17 לפרטים נוספים לחצו כאן

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו