האכילה הרגשית שלי

חג הפסח רק חלף לו וכבר מגיעים אלינו מועדים קשים וסוחטים רגשית. יום השואה ושבוע אחריו – יום הזיכרון.

איך חג הפסח השתרבב לו באותה נשימה עם שני המועדים האחרים? בעיני, הוא סוחט לא פחות. נתחיל בעבודה הקשה שגוזרות על עצמן נשות העם והאומה. שבועות לפני פרוץ ליל הסדר, הופכות את הבית כאילו היה לגו טכני בעל אלפי חלקים, מנגבות, ממיינות. זורקות, מתחרטות, ולאחר מכן, ההזמנות, הקניות, ההכנות, הטרוניות ועדיין לא דיברנו על הגב התפוס, הנפילות האקראיות ושאיפה של חומרי ניקוי חריפים וצורבי ריאות.

לליל הסדר, כולם כבר מגיעים מרוטים, עצבניים והכי מתגעגעים אל הכרית והפוך. יש שיאמרו (ובצדק), הכותבת מעט ממורמרת, מה לה כי תלין על החג השמח והאביבי הזה? ואילו אני עונה: ראשית, אמא שלי נפטרה בפסח לפני 5 שנים ומאז, חיי אינם דומים למה שהיו. שנית, יסלחו לי שומרי המצוות והמסורת, אני מתקשה למצוא את החן בעבודה קשה עד ממוטטת, רק על מנת לשמור על איזשהו Reputation מפוקפק של 'מארחת למופת', כשלבסוף תמיד למישהו יהיה משהו מעצבן לומר, דבר שימוטט אותי סופית.

כל ההקדמה הדרמטית הזו נועדה לתת אווירה ורקע למצב הרגשי בו אנו מגיעים לשבועות הלא פשוטים בהם אנו נמצאים.

יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל הינם ימים קשים מנשוא. תמיד יש לי תחושה שהשבוע שביניהם, משול לעשרת ימי תשובה, מעין ימים של חשבון נפש.

פנינו לאן במדינה הזאת? בעבר היה קשה, בהווה גם לא קל, אז איפה כאן הפואנטה? יש איזשהו סוף שמח לסיפור הזה שקוראים לו מדינת ישראל?

אני לא יודעת מה איתכם, אבל עבורי הימים הללו מועדים למצבי רוח סגריריים . כמי שמגדירה את עצמה כ'מכורה' לאוכל (רזיתי 60 ק"ג לפני 17 שנה, הישג עליו אני שומרת מאז), כמובן שהכתובת הראשונה שלי במצבי מצוקה וכאב הינה המקרר, או המזווה.

שנים של טיפול פסיכולוגי וגם לימודים בתחום, לא עזרו לי להבין מה קורה באותן שניות בהן חל הנתק שקורע אותי מתכנית האכילה המסודרת, הבריאה והמספקת אותה יצרתי לעצמי ושולח אותי כמו טיל מונחה חום אל הזרועות השמנמנות, הרופסות והמיוזעות של האוכל הטעים באמת. ברגעים כאלה, לא עוזר כלום: לא התחייבות שלי לעצמי, לא התחייבות אל דמות מסוימת, לא הידיעה שאצטער ובגדול על כל העניין.

בעיני, האוכל שנאכל באותם התקפי רגש קשים, הינו לא יותר מסוג של מעקף שנועד למנוע מהאדם את התחושות שקדמו לאותה התקפה. לפעמים יש ממש תחושה של 'בניית נפילה'. זה מתחיל בסופר מרקט. פתאום אנחנו הופכים להיות אוהבי אדם ונוטי חסד, קונים 'לבית'… באמת הפנלים התלוננו לאחרונה על מחסור חמור בוופלות, לאורחים שלעולם לא יגיעו וגם אם יגיעו, הם כבר לו יזכו לאכול את הדבר ההוא שנעלם כבר בשלב הנסיעה הביתה.

מנסיוני האישי, אותם אנשים שחווים את מה שתיארתי, בצבעוניות המתבקשת, הינם אנשים רגישים. החיים לפעמים גדולים עליהם בכמה מספרים. אלה שיבחרו באוכל על מנת שיימלא עבורם את החלקים החסרים, כנראה למדו שהוא עושה את העבודה. בבית הורי למשל, היה דגש חולני על אוכל. אני לא זוכרת את אמא שלי באף מקום אחר מלבד במטבח הקטנטן שעוצב במיוחד כך ("אין כאן מקום לשני ישבנים' אמרה תמיד אמי לכל מי שתהה על הגודל).

בנוסף, המקום העצום שמזון ממלא בחיינו, בעיתונות, בטלוויזיה, בסגנון בילוי הזמן הפנוי, כמעט ולא מותיר לנו ברירה אלא למצוא בו מפלט מהחיים המלחיצים. עצם היותו זמין, נוח להשגה, חוקי, זול יחסית לממכרים אחרים, מקשים אפילו עוד יותר על הבחירה לאכול נכון ועל פי צרכי הגוף.
כל האמור לעיל פורש תמונה כאילו המלחמה הינה אבודה מראש.

אז מה מה עושים?

מה ניתן לעשות על מנת לצמצם למינימום את הערוץ המזיק וחסר התקווה הזה?

כפי שכתבתי בטור הקודם, שריון הבית באופן קבוע באוכל 'טעים דיו' שאינו מזמין 'נפילות', מצמצם עד מאד את ה -Apeal   של ההתמסרות לחיקו החמים של האוכל הטעים מהסוג המזיק.

כשהג'ננה הפרטית שלי מגיעה וכן יש לי רצון להתמודד עימה ולא להישכב בפישוק איברים ולהיכנע, אני עוצרת לרגע ובודקת עם עצמי, מה לא מדויק בחיים שלי. לפעמים דברים מפתיעים צצים ועולים, רובם מדיפים ריח של 'אני לא בסדר' ואשמה כתוצאה מכך. אם אני לא בסדר, אזי מגיע לי עונש. בתיאבון….

השתייכות לקבוצת תמיכה שמהווה מסגרת אמיתית, תומכת, מכילה וגם ממריצה, הינו הדבר שעזר לי לרזות את כל הקילוגרמים אותם ירדתי ואף לשמור על ההישג.

שמירה על אכילה מסודרת, אפילו בת 7 ארוחות ביום (מלבד הארוחות המוכרות, מומלץ להוסיף ארוחה קטנה ב 18:00, על מנת שלא להגיע מורעבים לארוחת הערב שמהווה לעתים פריצת סכר).
דמיון מודרך שמלווה את תהליך האכילה, התחושה המובסת והלא נעימה פיסית שלאחריו והאמירה: אני לא אהיה שמחה אחר כך.

ניסיון עיקש ולא פשוט של השתקת הקולות המחלישים והמבקרים שהם אלה שמחוללים את הדרמה ואת הצורך להרגיעה.

אם אני מצליחה לשמור על משקל תקין פחות או יותר, להתחתן וללדת ילדים, דבר שהיה נראה לי כמו מדע בדיוני בעברי, לחיות חיים טובים ואפילו לעזור לאחרים לעשות כך, אז כנראה שהכל אפשרי על פני האדמה הזאת.

לימור עברון גילת

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו